בקורס השתתפו כ-20 אנשים מרחבי הארץ ולמדו בו על בריאות הכלב, על אופיו, תרגילים מעשיים ועוד. בסיום ההכשרה נתנה לו מנצל את אחת מהבוקסריות המאולפות שלה, 'ליזל' ואיתה הוא חזר לטירת צבי שם שימשה ככלבת תקיפה ולא כלבת שמירה.
בעקבות המצב הבטחוני בארץ וכתוצאה ממסקנות ועדת פיל, החליטו המוסדות הלאומיים היהודיים להקים כמה שיותר מקומות התיישבות באזורים לא מיושבים ביהודים בארץ ישראל. הם הבינו שהמקומות בהם לא יהיו יהודים לא יהיו בשטח המדינה היהודית.
הנהגת 'הפועל המזרחי' דרשה מהמוסדות הלאומיים להקצות להם שטח גדול שיאפשר התיישבות גושית למספר קיבוצים דתיים בעלי רקע משותף ובכך לחסוך במשאבים בהקמת מערכת חינוך, תרבות וכדומה.
האזור שנבחר היה בבקעת הירדן, כ-10 ק"מ דרומית לבית שאן, אזור שהיה מיושב בתושבים ערביים ובבדוואים.
פנינה ושמואל היו בין אנשי קבוצת שח"ל שביחד עם הכשרת רודגס וחברים שהיו בהכשרה בכפר יעבץ, הקימו ב-30.6.1937 את קיבוץ טירת צבי במסגרת חומה ומגדל, שמשמעותה היא שהם היו צריכים להקים את הישוב ביום אחד כשבלילה מדליקים כבר את הפרוז'קטור.
את ההכנות לעליה לקרקע הם עשו בשבועות שקדמו לכך בקיבוץ בית אלפא ששוכן במרחק של כ-20 ק"מ מטירת צבי וממנו גם יצאה שיירת רכבים ובה החברים שיועדו לטירת צבי ואנשים נוספים שהצטרפו לעזור ביום ההקמה. על פי אישור המוסדות, אושרו לעליה לטירת צבי 60 בחורים ו-10 בחורות.
הקבוצה הגיעה למבנה 'הטירה', מבנה גדול בן שתי קומות, שהיה בנוי מלבני בוץ ומוקף בחומה. הוא נבנה בשנת 1930 על ידי מוסא אל-עלמי, ושימש כמרכז לחווה חקלאית שהייתה במקום. במאורעות 1936 ברח אל-עלמי ללבנון ומכר את החווה לקרן קיימת לישראל. חברי הקיבוץ התגוררו באוהלים ובצריפים שהוקמו בחצר הטירה והטירה שימשה כבית תינוקות, מחסן נשק, סליק, מרפאה, חדר תרבות ותחנת אלחוט. ביום הראשון הגיעו לא מעט אחמ"ים שנעלמו כבר ביום שלמחרת.
החיים בטירת צבי החלו. כחלק מההתיישבות הגושית באזור, הוקמו בהמשך הקיבוצים שדה אליהו (1939), עין הנצי"ב (1946) ושלוחות (1948).
