ככל הנראה, כבר בגיל צעיר משהו משך אותו להתרחק מהעולם המוכר לו. זה עדיין לא ארץ ישראל. היא עדיין לא היתה באופק ואפילו לא במחשבות. ציונות זו לא מילה שהוזכרה סביבו. יחלפו עוד כמה שנים עד שאירוע אחד יכניס את ארץ ישראל לתודעתו.
על פי עצתו של הרב מרקוביץ מסטוֹוּבְּצִי, נסע שמואל לישיבת "שער התורה" בגרודנה (הורודנא). הרב מרקוביץ נתן לשמואל מכתב המלצה שמוען לראש הישיבה, הרב שקופ, יליד טורץ, שכנראה הכיר את הסבים של שמואל.
גרודנה היתה מרוחקת כ-200 ק"מ מטורץ וכדי להגיע לשם היה צורך להחליף שלוש רכבות. הרכבת הראשונה היתה רכבת שנסעה מרוסיה לפריס כשבאמצע הדרך ירד שמואל באחת התחנות כדי להחליף עוד שתי רכבות. בין רכבת אחת לבאה היה גם צורך להמתין זמן רב, המתנה שלא היתה נעימה בגלל שיכורים רבים שהיו בתחנות. חוויה לא נעימה לנער שנוסע לבדו.
תעודה המעידה על לימודיו של שמואל בישיבת 'שער תורה' בגרודנה, ניתנה ב-25.12.1930
כשהגיע לישיבה בגרודנה הוא היה בן 15 והוחלט שילמד ב"ישיבה הקטנה" המיועדת לגילאי 14-17. שמואל לא הסכים כי לא רצה להפסיד עוד שנה. בחצי חיוך הוא מוכן להודות שכבר אז הוא היה עקשן. בישיבה נקטו נגדו בסנקציות והוא לא קיבל את הסיוע הכספי שלו היה זכאי, אבל הוא הסתדר, גר עם חברים טובים שסייעו ועזרו לו באוכל ובהלוואות. הישיבה דאגה להם לארוחת בוקר שקיבלו בישיבה אולם לא לדיור או לשאר הארוחות. ולכן, הם שכרו חדרים אצל תושבי עיירה ואכלו במסעדה באמצעות תלושי אוכל שקיבלו מהישיבה. בסופו של דבר, עקשנותו והתמדתו לא נעלמו מעיני מנהלי הישיבה ושמואל קיבל לבסוף את התנאים שהיה זכאי להם.
