היה עליו להתייצב בעיר המחוז לומז'ה.
השירות בצבא הפולני היה שירות קשה בין גויים וללא אוכל מתאים והנהגת הישיבה והתלמידים עשו את מירב המאמצים לשחרר משירות כמה שיותר בחורים. חלק מהמועמדים הפסיקו לאכול כדי להגיע לבדיקות הרפואיות בתת משקל וחלקם פוזרו במספר מקומות באזור כדי שיצליחו לשחד כמה שיותר "מאעכרים" ולהביא לשחרורם. מי שבכל זאת קיבל צו גיוס נאסף עבורו כסף כדי לשלם שוחד ולהביא לשיחרורו.
למרות כל הניסיונות להשתחרר, קיבל שמואל בסופו של דבר צו גיוס לחיל הפרשים הפולני – ה'קוואלרים', שהשירות בו ארוך. ראש הישיבה הציע לשמואל שיחזור הביתה לנוח ולהתארגן לפני הגיוס והשירות הארוך. זה היה הזמן לוותר.
בתחושות קשות הגיע שמואל הביתה, לטורץ. נכון היה לקבל את רוע הגזירה אלא שעד מהרה הסתבר לו שיש יותר מדי מגוייסים במחזור שלו והוא נמצא "מעל המכסה", ולכן הוא לא נקרא לשירות מיידי אלא היה חייב להמתין באזור העיירה כשהיה יכול להקרא לשירות עד גיל 25 ללא התראה מוקדמת.
בזמן ששמואל חיכה בביתו לקריאה להתגייס לשירות, הגיעו לאוזניו, באיחור אמנם, אבל בעוצמה לא פחותה, הידיעות על הטבח בחברון שהתרחש באוגוסט 1929. אירוע שהיה חלק ממאורעות תרפ"ט ונרצחו בו בשבת אחת 67 יהודים. זו היתה הפעם הראשונה שאירוע שמתרחש בארץ ישראל מטלטל אותו ומעורר בו רגשות שלא הרגיש עד כה. שמואל וחבריו מחליטים שאם הם צריכים לאחוז בנשק זה רק בארץ ישראל ושזה הזמן למצוא את הדרך לעלות לארץ ישראל.
