כחלק מההכנה לעליה לארץ ולחיים בה, הופנו המועמדים על ידי נציגי 'החלוץ המזרחי' להכשרה במקומות שונים בפולין לקראת העליה לארץ ובסיום ההכשרה, ולאחר שימצאו מתאימים, יקבלו המועמדים אישור לעליה לארץ וירשמו לקבל סרטיפיקטים.
לאחר שעזב את טורץ נשלח שמואל לקיבוץ הכשרה של 'החלוץ המזרחי' בורשה ולאחר מכן נשלח לביאליסטוק, לקיבוץ הכשרה לקראת עלייה לארץ בשם "יבניאל". בהכשרה בביאילסטוק הם הוכשרו בעיקר לעבודה פיזית ולאו דווקא לחיי שיתוף בקיבוץ או למידת מקצוע. שם עסקו שמואל וחבריו, כ-30 חברי הכשרה, בניסור וביקוע עצים גדולים לחימום ולבישול שנקנו על ידי התושבים והעלאת העצים החתוכים לביתם. בנוסף, הם עבדו בבית חרושת להדבקת דיקטים. ההדבקה נעשתה על ידי שימוש בדם קרוש מבושל (שהובא מבית המטבחיים), עבודה קשה ומסריחה שהכניסה להם הרבה יותר מניסור העצים.
ההשכלה שרכש במוסדות הלימוד בהם למד שמואל בילדותו ונערותו היו מזרם 'אגודת ישראל', אולם מכיוון שב'אגודת ישראל' לא היתה פעילות הכשרה לעליה לארץ, הצטרף שמואל לתנועת 'החלוץ המזרחי', דבר שהפך אותו ליוצא דופן בתנועה. עד מהרה מונה גם לחבר בהנהלת ההכשרה ונשלח גם להכשרות השונות של התנועה כדי לבדוק התנהלותן ולחוות דעה בנוגע למוכנותן לעליה.
הקדשות מחברי ההכשרה לפני עלייתו של שמואל לארץ, 1935
לאחר כל אלה, קיבל שמואל את הסרטיפיקט המיוחל. על כל סרטיפיקט יכלו לעלות לארץ שני אנשים, ולכן התחתן שמואל חתונה פיקטיבית עם חברת הכשרה, עניין מקובל באותם ימים. הנישואים בוטלו לאחר עלייתם ארצה.
העליה ארצה תוכננה למאי 1935 אבל היה עוד דבר אחד לעשות. להפרד מהמשפחה והחברים. הוא נסע לטורץ.
במהלך השהייה של שמואל בטורץ, כשכבר חשב שסיפור הגיוס לצבא כבר מאחוריו הוא זומן על ידי שלטונות הצבא הפולני. כשכבר חשב שזהו זה, והנה הוא לא יהיה כאן עוד מעט ויפסיק לחשוש, דרשו ממנו השלטונות להפקיד אצלם את התעודות שלו מכיוון שהוא מחוייב להתגייס לצבא. בלית ברירה, נתן להם שמואל את כל המסמכים שלו. שוב מתח, ושוב המתנה, ושוב הוא נתון לחסדי אחרים ואולי קצת מזל. בטורץ החלו לחלק צווי גיוס. המתח במשפחת טורצקי היה רב. אבל, לאחר זמן מה, התברר שכל צווי הגיוס חולקו ושמואל שוב לא קיבל. אנחת רווחה גדולה. כעבור זמן לא רב גם הוחזרו לו התעודות. לאחר המקרה והמתח הרב שנלווה אליו החליט שמואל לעזוב את טורץ ולנסוע לורשה עד לעלייתו ארצה ולא לקחת סיכון שמא יגויס לפתע על ידי שלטונות הצבא הפולני.
הוא לא ידע אבל זו היתה הפעם האחרונה בה ראה את הוריו, את אחיו, את משפחתו, את חבריו ואת העיירה בה נולד. כמה שנים אחר כך כמעט ויפגוש אותם שוב אבל המלחמה שפרצה לפתע מנעה זאת.
דב, אחיו הגדול, התחתן עם רבקה לבית טרייביצקי, בת העיירה טורץ, ששמואל הכיר. את דבורה, בתם שנולדה לאחר שעלה לארץ, הוא לא פגש מעולם. ארבע שנים לפני המלחמה, למרות שבגרמניה הרוחות כבר סערו, כל מה שיקרה אחר כך באירופה עדיין נראה דמיוני.
במאי 1935 שמואל נסע מורשה לעיר הנמל טרייסט (טריאסטה, היום בצפון מזרח איטליה) משם, הפליג לארץ ישראל והגיע לחיפה ב-22.5.1935.
קבלה על התרומה לקק"ל עבור הנסיעה באניה 'פלשתינה', 19.5.1935
על האוניה בדרך לארץ, 20.5.1935
כרטיס נסיעה באוניה
רשימת שמות העולים לישראל, שמו של שמואל מופיע במספר 137. שמה של ביילה, אשתו לצורך העליה לארץ, מופיע במספר 138
עוד לפני שיצא לארץ, היה שמואל בקשר עם קבוצת ההכשרה הקיבוצית הדתית הראשונה בארץ ושמה קבוצת שח"ל שישבה ברחובות.
עם הגיעו לחיפה נסע שמואל ישירות לרחובות והצטרף לקבוצת ההכשרה שם.
